"מִצְוָה רִאשׁוֹנָה מִמִּצְווֹת עֲשֵׂה, לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמָר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ ב, דברים ה ו).
לְיַחֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד" (דברים ו, ד).
לְאָהֳבוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו ה, יא א).
לְיִרְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמָר: "אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו יג, י כ).
לְהִתְפַּלַּל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וַעֲבַדְתֶּם, אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות כג, כה) – עֲבוֹדָה זוֹ תְּפִלָּה.
לְדָבְקָה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י כ).
לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וּבִשְׁמוֹ, תִּשָּׁבֵעַ" (דברים ו יג, י כ).
לְהִדַּמּוֹת בִּדְרָכָיו הַטּוֹבִים וְהַיְּשָׁרִים, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְהָלַכְתָּ, בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט).
לְקַדַּשׁ שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב).
לִקְרוֹת קִרְיַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז).
לִלְמֹד תּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז).
לִקְשֹׁר תְּפִלִּין בָּרֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח).
לִקְשֹׁר תְּפִלִּין בַּיָּד, שֶׁנֶּאֱמָר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" (דברים ו, ח).
לַעֲשׂוֹת צִיצִית, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת" (במדבר טו, לח).
לִקְבֹּעַ מְזוּזָה, שֶׁנֶּאֱמָר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו ט; יא, כ).
לְהַקְהִיל אֶת הָעָם לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמָר: "הַקְהֵל אֶת הָעָם..." (דברים לא, יב).
לִכְתֹּב כָּל אִישׁ סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט).
לִכְתֹּב הַמֶּלֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ, יָתֵר עַל הָאֶחָד שֶׁלְּכָל אָדָם, עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְכָתַב לוֹ אֵת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים יז, יח).
לְבָרַךְ אַחַר הַמָּזוֹן, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, י).
לִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח).
לְיִרְאָה מִבַּיִת זֶה, שֶׁנֶּאֱמָר: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט ל; כו, ב).
לִשְׁמֹר בַּיִת זֶה תָּמִיד, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת" (במדבר יח, ב).
לִהְיוֹת הַלֵּוִי עוֹבֵד בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא" (במדבר יח, כג).
לְקַדַּשׁ הַכּוֹהֵן יָדָיו וְרַגְלָיו בְּשָׁעַת הָעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו..." (שמות ל, יט).
לַעֲרֹךְ נֵרוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמָר: "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (שמות כז, כא).
לְבָרַךְ הַכּוֹהֲנִים אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמָר: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו, כג).
לְהַסְדִּיר לֶחֶם וּלְבוֹנָה לִפְנֵי ה' בְּכָל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים" (שמות כה, ל).
לְהַקְטִיר קְטֹרֶת פַּעֲמַיִם בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים" (שמות ל, ז).
לַעֲרֹךְ אֵשׁ בְּמִזְבַּח הָעוֹלָה תָּמִיד, שֶׁנֶּאֱמָר: "אֵשׁ תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו, ו).
לְהָרִים הַדֶּשֶׁן מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן" (ויקרא ו, ג).
לשלח טמאים ממחנה שכינה שהוא המקדש, שנאמר: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנֶפֶשׁ" (במדבר ה, ב).
לחלוק כבוד לזרעו של אהרן, ולהקדימו לכל דבר שבקדושה, שנאמר: "וְקִדַּשְׁתּוֹ" (ויקרא כא, ח).
להיות הכהנים לובשים לעבודה בגדי כהונה, שנאמר: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ..." (שמות כח, ב).
לשאת הארון על הכתף כשנושאין אותו, שנאמר: "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט).
למשוח כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה, שנאמר: "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה" (שמות ל, לא).
להיות הכהנים עובדין במקדש משמרות משמרות, ובמועדים עובדין כאחד, שנאמר: "וְכִי יָבוֹא הַלֵּוִי..." (דברים יח, ו) "לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת" (שם, ח).
להיות הכהנים מיטמאין לקרוביהם, ומתאבלין עליהן כשאר ישראל שהן מצווין להתאבל, שנאמר: "לָהּ יִטַּמָּא" (ויקרא כא, ג).
להיות כהן גדול נושא בתולה, שנאמר: "וְהוּא אִשָּׁה בִּבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא, יג).
להקריב תמידין בכל יום, שנאמר: "שְׁנַיִם לַיּוֹם עוֹלָה תָמִיד" (במדבר כח, ג).
להקריב כהן גדול מנחה בכל יום, שנאמר: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו" (ויקרא ו, יג).
להוסיף קרבן אחר בכל שבת, שנאמר: "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְּבָשִׂים" (במדבר כח, ט).
להוסיף קרבן בכל ראש חודש וחודש, שנאמר: "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ..." (במדבר כח, יא).
להוסיף קרבן בחג הפסח, שנאמר: "שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיי" (ויקרא כג, לו).
להקריב מנחת העומר ממחרת יום ראשון של פסח עם כבש אחד, שנאמר: "וַהֲבֵאתֶם אֵת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י).
להוסיף קרבן ביום עצרת, שנאמר: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים..." (במדבר כח, כו) "וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ..." (במדבר כח, כז).
להביא שתי הלחם עם הקרבנות הקרבים בגלל הלחם ביום עצרת, שנאמר: "מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה" (ויקרא כג, יז) "וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם" (שם, יח).
להוסיף קרבן בראש השנה, שנאמר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ [...] וַעֲשִׂיתֶם..." (במדבר כט, א).
להוסיף קרבן ביום הצום, שנאמר: "וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי..." (במדבר כט, ז).
לעשות עבודת היום ביום הצום, שנאמר: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר" (ויקרא טז, ג), וכל העבודה הכתובה בפרשת "אחרי מות".
להוסיף קרבן בחג הסוכות, שנאמר: "וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ" (במדבר כט, יג).
להוסיף קרבן ביום שמיני עצרת, כי רגל בפני עצמו הוא, שנאמר: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (במדבר כט, לה).
לחוג ברגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי" (שמות כג, יד).
להיראות ברגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג יז; שם לג, כג; דברים טז טז.
לשמוח ברגלים, שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד).
לשחוט כבש הפסח, שנאמר: "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כָּל קְהַל " (שמות יב, ו).
לאכול בשר הפסח צלי בלילי חמישה עשר מניסן, שנאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר" (שמות יב, ח).
לעשות פסח שני, שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר" (במדבר ט, יא).
לאכול את בשר פסח שני על מצה ומרור, שנאמר: "עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ" (במדבר ט, יא).
לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות, שנאמר: "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרֹת" (במדבר י, י).
להיות כל קרבנות בהמה מיום שמיני והלאה, שנאמר: "מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה" (ויקרא כב, כז).
להיות כל קרבן בהמה תמים, שנאמר: "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן" (ויקרא כב, כא).
למלוח כל קרבן, שנאמר: "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג).
מעשה העולה, שנאמר: "אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ" (ויקרא א, ג).
מעשה חטאת, שנאמר: "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" (ויקרא ו, יח).
מעשה האשם, שנאמר: "זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם" (ויקרא ז, א).
מעשה זבח השלמים, שנאמר: "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, יא).
מעשה המנחה, שנאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" (ויקרא ב, א).
להקריב בית דין קרבן אם טעו בהוראה, שנאמר: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד, יג).
להקריב היחיד קרבן חטאת אם שגג במצות לא תעשה שחייבים עליה כרת, שנאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא" (ויקרא ה, א).
להקריב היחיד קרבן אם נסתפק לו אם חטא חטא שחייבים עליו חטאת או לא חטא, שנאמר: "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ" (ויקרא ה, יז) וזה הוא נקרא אשם תלוי.
להקריב השוגג במעילה, או החוטא בגזילה, או בשפחה חרופה, או שכפר בפיקדון ונשבע; מביא קרבן אשם, וזה הוא הנקרא אשם ודאי.
להקריב קרבן עולה ויורד, שנאמר: "ואם לא תגיע ידו" (ויקרא ה,ז), "ואם לא תשיג ידו" (ויקרא ה,יא).
להתוודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם, בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן, שנאמר: "והתוודו, את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה,ז).
להקריב הזב קרבן אחר שיטהר, שנאמר: "וכי יטהר הזב, מזובו" (ויקרא טו,יג).
להקריב הזבה קרבן אחר שתטהר, שנאמר: "ואם טהרה, מזובה" (ויקרא טו,כח).
להקריב היולדת קרבן אחר שתטהר, שנאמר: "ובמלאות ימי טוהרה" (ויקרא יב,ו).
להקריב המצורע קרבן אחר שיטהר, שנאמר: "וביום השמיני ייקח" (ויקרא יד,י).
לעשר הבהמה, שנאמר: "וכל מעשר בקר וצאן" (ויקרא כז,לב).
לקדש בכור הבהמה הטהורה ולהקריבו, שנאמר: "כל הבכור אשר יולד" (דברים טו,יט).
לפדות בכור אדם, שנאמר: "אך פדה תפדה, את בכור האדם" (במדבר יח,טו).
לפדות פטר חמור, שנאמר: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד,כ).
לערוף פטר חמור, שנאמר: "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג,יג; שמות לד,כ).
להביא כל הקרבנות שיש על האדם בחובה או בנדבה ברגל ראשון שפגע בו, שנאמר: "ובאת שמה" (דברים יב,ה), "והבאתם שמה" (דברים יב,ו)."
