Daily Rambam

קכג. שלא להוציא מבשר הפסח מן החבורה, שנאמר ״לא תוציא מן הבית״ (שמות יב,מו).

קכד. שלא לעשות שיירי מנחות חמץ, שנאמר ״לא תיאפה חמץ, חלקם״ (ויקרא ו,י).

קכה. שלא לאכול בשר הפסח נא ומבושל, שנאמר ״אל תאכלו ממנו נא, ובשל״ (שמות יב,ט).

קכו. שלא להאכיל בשר הפסח לגר תושב, שנאמר ״תושב ושכיר, לא יאכל בו״ (שמות יב,מה).

קכז. שלא יאכל הערל בשר הפסח, שנאמר ״כל ערל, לא יאכל בו״ (שמות יב,מח).

קכח. שלא להאכיל בשר הפסח לישראל שנשתמד, שנאמר ״כל בן נכר, לא יאכל בו״ (שמות יב,מג); כלומר, ישראל שנלווה לבני נכר ועבד עבודה זרה כמותם לא יאכל בו.

קכט. שלא יאכל אדם שנטמא קודשים, שנאמר ״והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה׳, וטומאתו, עליו״ (ויקרא ז,כ).

קל. שלא לאכול מן הקודשים שנטמאו, שנאמר ״והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל״ (ויקרא ז,יט).

קלא. שלא לאכול נותר, שנאמר ״ואוכליו עוונו יישא . . . ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה״ (ויקרא יט,ח).

קלב. שלא לאכול פיגול, שנאמר ״המקריב אותו לא ייחשב לו, פיגול יהיה; והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא״ (ויקרא ז,יח); והוא בכרת.

קלג. שלא יאכל זר תרומות, שנאמר ״וכל זר, לא יאכל קודש״ (ויקרא כב,י).

קלד. שלא יאכל אפילו תושב כוהן ושכירו תרומה, שנאמר ״תושב כוהן ושכיר, לא יאכל קודש״ (ויקרא כב,י).

קלה. שלא יאכל ערל תרומה, והוא הדין לשאר קודשים. .ודבר זה לימדו הכתוב מן הפסח בגזירה שווה, ואינו בפירוש מן התורה; ומפי השמועה למדו שאיסור ערל בקודשים מגופי תורה, ואינו מדברי סופרים.

קלו. שלא יאכל כוהן טמא תרומה, שנאמר ״איש מזרעך . . . בקודשים לא יאכל״ (ראה ויקרא כא,יז; ויקרא כב,ד).

קלז. שלא תאכל חללה קודש, לא תרומות ולא חזה ושוק, שנאמר ״ובת כוהן--כי תהיה, לאיש זר״ (ויקרא כב,יב).

קלח. שלא תיאכל מנחת כוהן, שנאמר ״וכל מנחת כוהן כליל תהיה, לא תיאכל״ (ויקרא ו,טז).

קלט. שלא לאכול בשר חטאות הנעשות בפנים, שנאמר ״וכל חטאת אשר יובא מדמה״ (ויקרא ו,כג).

קמ. שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה, שנאמר ״לא תאכל, כל תועבה״ (דברים יד,ג); מפי השמועה למדנו שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום הכתוב מדבר.

קמא. שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, שנאמר ״לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך״ (דברים יב,יז).

קמב. שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, שנאמר ״תירושך״ (דברים יב,יז).

קמג. שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים, שנאמר ״ויצהרך״ (דברים יב,יז).

קמד. שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר ״לא תוכל . . . ובכורות״ (דברים יב,יז).

קמה. שלא יאכלו הכוהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה, שנאמר ״לא תוכל . . . בקרך, וצאנך״ (דברים יב,יז); מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לאסור בשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, לפי שכל דבר שייאכל חוץ למקום אכילתו ״לא תוכל לאכול בשעריך״ (שם) אקרא בו.

קמו. שלא לאכול בשר העולה, שנאמר ״לא תוכל . . . נדריך אשר תידור״ (דברים יב,יז); כלומר, לא תוכל לאכול נדריך אשר תידור. .וזו היא אזהרה של כל מועל, שלא ייהנה מן הקודשים האסורים ליהנות מהם; ואם נהנה, מעל.

קמז. שלא לאכול בשר קודשים קלים קודם זריקת דמים, שנאמר ״לא תוכל . . . ונדבותיך״ (דברים יב,יז); כלומר, לא תוכל לאכול נדבותיך עד שייזרק דמם.

קמח. שלא יאכל זר בשר קודשי קודשים, שנאמר ״וזר לא יאכל, כי קודש הם״ (שמות כט,לג).

קמט. שלא יאכל כוהן ביכורים קודם הנחה בעזרה, שנאמר ״לא תוכל . . . ותרומת ידך״ (דברים יב,יז); אלו הביכורים.

קנ. שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שייפדה, שנאמר ״לא ביערתי ממנו בטמא״ (דברים כו,יד).

קנא. שלא לאכול מעשר שני באנינות, שנאמר ״לא אכלתי באוני ממנו״ (דברים כו,יד).

קנב. שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר דברים שאין בהם אכילה ושתייה, שנאמר ״ולא נתתי ממנו, למת״ (דברים כו,יד); וכל שהוא חוץ לצורכי הגוף החי, ״נתתי ממנו, למת״ אקרא בו.

קנג. שלא לאכול הטבל; והטבל הוא הדבר שגידוליו מן הארץ החייב בתרומות ומעשרות, שלא הוציאו ממנו תרומת ה׳: .שנאמר ״ולא יחללו, את קודשי בני ישראל--את אשר ירימו, לה׳״ (ויקרא כב,טו); כלומר, דברים שהם עתידין להרים אותם לה׳, לא יעשו אותם חול ויאכלו אותם בטבלם.

קנד. שלא להקדים תרומה לביכורים, ולא מעשר ראשון לתרומה, ולא מעשר שני לראשון, אלא מוציאין על הסדר: .ביכורים תחילה, ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני; שנאמר ״מלאתך ודמעך, לא תאחר״ (שמות כב,כח), כלומר לא תאחר דבר הראוי להקדימו.

קנה. שלא לאחר הנדרים והנדבות שנדר ושנדב, שנאמר ״לא תאחר לשלמו״ (דברים כג,כב).

קנו. שלא לעלות לחג בלא קרבן, שנאמר ״ולא ייראו פניי, ריקם״ (שמות כג,טו).

קנז. שלא לעבור על דברים שאסר אדם על נפשו, שנאמר ״לא יחל, דברו״ (במדבר ל,ג).

קנח. שלא ייקח כוהן זונה, שנאמר ״אישה זונה וחללה לא ייקחו״ (ויקרא כא,ז).

קנט. שלא ייקח כוהן חללה, שנאמר ״וחללה לא ייקחו״ (ויקרא כא,ז).

קס. שלא ייקח כוהן גרושה, שנאמר ״ואישה גרושה מאישה לא ייקחו״ (ויקרא כא,ז).

קסא. שלא ייקח כוהן גדול אלמנה, שנאמר ״אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא ייקח״ (ויקרא כא,יד).

קסב. שלא יבעול כוהן גדול אלמנה, ואפילו בלא קידושים, מפני שמחללה, שנאמר ״לא יחלל זרעו, בעמיו״ (ויקרא כא,טו); הרי הוא מוזהר שלא לחלל כשרה.

קסג. שלא ייכנס כוהן למקדש פרוע ראש, שנאמר ״ראשיכם אל תפרעו״ (ויקרא י,ו).

קסד. שלא ייכנס כוהן למקדש קרוע בגדים, שנאמר ״ובגדיכם לא תפרומו״ (ויקרא י,ו).

קסה. שלא ייצא כוהן מן העזרה בשעת עבודה, שנאמר ״ומפתח אוהל מועד לא תצאו״ (ויקרא י,ז).

קסו. שלא ייטמא כוהן הדיוט לשאר מתים, שנאמר ״לנפש לא ייטמא בעמיו״ (ויקרא כא,א).

קסז. שלא ייטמא כוהן גדול ואפילו לקרוביו, שנאמר ״לאביו ולאימו, לא ייטמא״ (ויקרא כא,יא).

קסח. שלא ייכנס כוהן גדול עם מת, שנאמר ״ועל כל נפשות מת, לא יבוא״ (ויקרא כא,יא); כך למדו מפי השמועה, שהוא חייב בבל יבוא וחייב בבל ייטמא.

קסט. שלא ייקח כל שבט לוי חלק בארץ, שנאמר ״ונחלה לא יהיה לו״ (דברים יח,ב).

קע. שלא ייקח כל שבט לוי חלק בביזה בשעת כיבוש הארץ, שנאמר ״לא יהיה לכוהנים הלויים . . . חלק ונחלה״ (דברים יח,א).

קעא. שלא לעשות קורחה על מת, שנאמר ״לא תשימו קורחה בין עיניכם--למת״ (דברים יד,א).

קעב. שלא לאכול בהמה טמאה, שנאמר ״אך את זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה״ (ויקרא יא,ד; דברים יד,ז).

קעג. שלא לאכול דג טמא, שנאמר ״ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו״ (ויקרא יא,יא).

קעד. שלא לאכול עוף טמא, שנאמר ״ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו״ (ויקרא יא,יג).

קעה. שלא לאכול שרץ העוף, שנאמר ״כול שרץ העוף, טמא הוא לכם״ (דברים יד,יט).

קעו. שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר ״וכל השרץ, השורץ על הארץ--שקץ הוא, לא ייאכל״ (ויקרא יא,מא).

קעז. שלא לאכול רמש הארץ, שנאמר ״ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ״ (ויקרא יא,מד).

קעח. שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאוויר, שנאמר ״לכל השרץ, השורץ על הארץ--לא תאכלום״ (ויקרא יא,מב).

קעט. שלא לאכול שרץ המים, שנאמר ״אל תשקצו, את נפשותיכם, בכל השרץ״ (ויקרא יא,מג).

קפ. שלא לאכול מתה, שנאמר ״לא תאכלו כל נבילה״ (דברים יד,כא).

קפא. שלא לאכול טריפה, שנאמר ״ובשר בשדה טריפה לא תאכלו״ (שמות כב,ל).

קפב. שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר ״לא תאכל הנפש, עם הבשר״ (דברים יב,כג).

קפג. שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר ״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה״ (בראשית לב,לג).

קפד. שלא לאכול דם, שנאמר ״וכל דם, לא תאכלו״ (ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כו).

קפה. שלא לאכול חלב, שנאמר ״כל חלב שור וכשב, ועז--לא תאכלו״ (ויקרא ז,כג).

קפו. שלא לבשל בשר בחלב, שנאמר ״לא תבשל גדי, בחלב אימו״ (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא).

קפז. שלא לאכול בשר בחלב, שנאמר ״לא תבשל גדי, בחלב אימו״ פעם שנייה (שמות לד,כו); כך למדו מפי השמועה, שאחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה.

קפח. שלא לאכול בשר שור הנסקל, שנאמר ״ולא ייאכל את בשרו״ (שמות כא,כח).

קפט. שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם הפסח, שנאמר ״ולחם . . . לא תאכלו״ (ויקרא כג,יד).

קצ. שלא לאכול קלי מן החדש, שנאמר ״וקלי . . . לא תאכלו״ (ויקרא כג,יד).

קצא. שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה, שנאמר ״וכרמל לא תאכלו״ (ויקרא כג,יד).

קצב. שלא לאכול עורלה, שנאמר ״שלוש שנים, יהיה לכם ערלים--לא ייאכל״ (ויקרא יט,כג).

קצג. שלא לאכול כלאי הכרם, שנאמר ״פן תקדש, המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת, הכרם״ (דברים כב,ט); זה הוא איסור אכילה.

קצד. שלא לשתות יין נסך, שנאמר ״אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם״ (דברים לב,לח).

קצה. שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא, שנאמר ״בננו זה . . . זולל, וסובא״ (דברים כא,כ).

קצו. שלא לאכול ביום הצום, שנאמר ״כי כל הנפש אשר לא תעונה״ (ויקרא כג,כט).

קצז. שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר ״לא ייאכל, חמץ״ (שמות יג,ג).

קצח. שלא לאכול תערובת חמץ, שנאמר ״כל מחמצת, לא תאכלו״ (שמות יב,כ).

קצט. שלא לאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר, שנאמר ״לא תאכל עליו חמץ״ (דברים טז,ג).

ר. שלא ייראה חמץ, שנאמר ״לא ייראה לך חמץ״ (שמות יג,ז).

רא. שלא יימצא חמץ, שנאמר ״שאור, לא יימצא בבתיכם״ (שמות יב,יט).

רב. שלא ישתה הנזיר יין, ולא דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין, שנאמר ״וכל משרת ענבים״ (במדבר ו,ג); ואפילו החמיץ היין או דבר שנתערב בו היין, הרי זה אסור עליו, שנאמר ״חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה״ (שם).

רג. שלא יאכל ענבים לחים, שנאמר ״וענבים לחים . . . לא יאכל״ (במדבר ו,ג).

רד. שלא יאכל ענבים יבשים, שנאמר ״ויבשים לא יאכל״ (במדבר ו,ג).

רה. שלא יאכל חרצנים, שנאמר ״מחרצנים . . . לא יאכל״ (במדבר ו,ד).

רו. שלא יאכל זוגין, שנאמר ״ועד זג--לא יאכל״ (במדבר ו,ד).

רז. שלא ייטמא הנזיר למת, שנאמר ״לאביו ולאימו . . . לא ייטמא להם, במותם״ (במדבר ו,ז).

רח. שלא ייכנס באוהל המת, שנאמר ״על נפש מת, לא יבוא״ (במדבר ו,ו).

רט. שלא יגלח הנזיר, שנאמר ״תער לא יעבור על ראשו״ (במדבר ו,ה).

רי. שלא לקצור כל השדה, שנאמר ״לא תכלה פאת שדך בקוצרך״ (ויקרא כג,כב).

ריא. שלא ללקוט השיבולים הנופלות בשעת קצירה, שנאמר ״ולקט קצירך, לא תלקט״ (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב).

ריב. שלא לבצור עוללות הכרם, שנאמר ״וכרמך לא תעולל״ (ויקרא יט,י).

ריג. שלא ללקוט פרט הכרם, שנאמר ״ופרט כרמך לא תלקט״ (ויקרא יט,י).

ריד. שלא ליקח עומר השכחה, שנאמר ״לא תשוב לקחתו״ (דברים כד,יט); וכן לכל האילנות יש שכחה, שנאמר ״לא תפאר אחריך״ (דברים כד,כ).

רטו. שלא לזרוע כלאי זרעים, שנאמר ״שדך לא תזרע כלאיים״ (ויקרא יט,יט).

רטז. שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם, שנאמר ״לא תזרע כרמך, כלאיים״ (דברים כב,ט).

ריז. שלא להרביע בהמה מין בשאינו מינו, שנאמר ״בהמתך לא תרביע כלאיים״ (ויקרא יט,יט).

ריח. שלא יעשה מלאכה בשני מיני בהמה כאחד, שנאמר ״לא תחרוש בשור ובחמור, יחדיו״ (דברים כב,י).

ריט. שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה בדבר שאוכלת ממנו ונהנית, שנאמר ״לא תחסום שור, בדישו״ (דברים כה,ד).

רכ. שלא לעבוד אדמה בשביעית, שנאמר ״שדך לא תזרע״ (ויקרא כה,ד).

רכא. שלא לעבוד אילן בשביעית, שנאמר ״וכרמך לא תזמור״ (ויקרא כה,ד).

רכב. שלא לקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצרין בשאר השנים, שנאמר ״את ספיח קצירך לא תקצור״ (ויקרא כה,ה).

רכג. שלא לאסוף פירות האילן בשביעית כדרך שאוספין בכל שנה ושנה, שנאמר ״ואת עינבי נזיריך לא תבצור״ (ויקרא כה,ה).

רכד. שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן, שנאמר בה ״לא תזרעו״ (ויקרא כה,יא).

רכה. שלא לקצור ספיחי יובל כשאר השנים, שנאמר בו ״לא תקצרו את ספיחיה״ (ויקרא כה,יא).

רכו. שלא לאסוף פירות יובל כאסיפת שאר השנים, שנאמר בו ״ולא תבצרו את נזיריה״ (ויקרא כה,יא).

רכז. שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר ״והארץ, לא תימכר לצמיתות״ (ויקרא כה,כג).

רכח. שלא לשנות מגרשי הלויים ושדותיהם, שנאמר ״ושדה מגרש עריהם, לא יימכר״ (ויקרא כה,לד); מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא ישתנה.

רכט. שלא לעזוב הלויים, שנאמר ״הישמר לך, פן תעזוב את הלוי״ (דברים יב,יט), אלא נותנין להם מתנותיהם ומשמחים אותם בהן בכל רגל ורגל.

רל. שלא יתבע הלוואה שעברה עליה שביעית, שנאמר ״לא ייגוש את ריעהו ואת אחיו״ (דברים טו,ב).

רלא. שלא יימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה, שנאמר ״הישמר לך פן יהיה דבר״ (דברים טו,ט). .זה הכלל--כל מקום שנאמר הישמר או פן או אל, אינו אלא מצות לא תעשה.

רלב. שלא יימנע מלהחיות לעני ומליתן לו מה שהוא צריך, שנאמר ״לא תאמץ את לבבך״ (דברים טו,ז); נמצא הנותן צדקה עושה מצות עשה, והמעלים עיניו מן הצדקה יתר על שביטל עשה עבר על לא תעשה.

רלג. שלא לשלח עבד עברי ריקם כשייצא חופשי, שנאמר ״לא תשלחנו, ריקם״ (דברים טו,יג).

רלד. שלא יתבע העני בחובו כשיידע שהוא עני, ולא יצר לו, שנאמר ״לא תהיה לו, כנושה״ (שמות כב,כד).

רלה. שלא להלוות בריבית לישראל, שנאמר ״את כספך--לא תיתן לו, בנשך״ (ויקרא כה,לז).

רלו. שלא ללוות בריבית, שנאמר ״לא תשיך לאחיך״ (דברים כג,כ); כך למדו מפי השמועה, שזו אזהרה ללווה שלא יינשך למלווה.

רלז. שלא להשית יד בין לווה ומלווה בריבית, ולא להיות ערב, ולא עד, ולא לכתוב שטר ביניהם, שנאמר ״לא תשימון עליו, נשך״ (שמות כב,כד).

רלח. שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר ״לא תלין פעולת שכיר, איתך״ (ויקרא יט,יג).

רלט. שלא ימשכן בעל חוב בזרוע, שנאמר ״לא תבוא אל ביתו, לעבוט עבוטו״ (דברים כד,י).

רמ. שלא למנוע העבוט מבעליו העני בעת שהוא צריך לו, שנאמר ״לא תשכב, בעבוטו״ (דברים כד,יב); כלומר, לא תשכב ועבוטו עימך, אלא תשיבנו לו בלילה, הואיל והוא צריך לו בלילה.

רמא. שלא למשכן האלמנה, שנאמר ״ולא תחבול בגד אלמנה״ (דברים כד, יז).

רמב. שלא לחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, שנאמר ״לא יחבול ריחיים, ורכב״ (דברים כד,ו).

רמג. שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר ״לא תגנוב״ (שמות כ,יב; דברים ה,טז); זה גונב נפש.

רמד. שלא לגנוב ממון, שנאמר ״לא, תגנובו״ (ויקרא יט,יא); זו היא גניבת ממון.